ביטון נ' החברה הכלכלית קרית שמונה בע"מ ואח'

החלטה

1.המבקש הגיש נגד המשיבים ערעור לפי סעיף 18(ה) לחוק חופש המידע, תשנ"ח –

1998. עניינו של הערעור, החלטת המשיבים לגבות ממנו סך 11,494 ₪ לפחות, בגין איתור ובדיקת המצאותם של המסמכים אותם ביקש המבקש לקבל מהם.

בנימוקי הערעור נטען בתמצית, כי המבקש פנה למשיבים למסור לה מידע הקשור לכספים שנתקבלו אצל המשיבה מס' 1 ( להלן "המשיבה"), לשיקום נכסים עירוניים אשר נפגעו במלחמת לבנון השנייה. המבקש פנה אל המשיבים מספר פעמים בדרישה לקבל מידע, ונדרש לשלם את סכום האגרה כאמור, כתנאי לקבלתו.

2.במסגרת הערעור, הגיש המבקש בקשה דחופה לסעדים זמניים, עד למתן החלטה בערעור. מבוקש לאסור על המשיבים לעשות שימוש בכל המסמכים הקשורים בנזקי מלחמת לבנון השנייה והתקבולים שנתקבלו ממס רכוש, שימוש העלול לגרום לאבדן המידע.

בנוסף, נתבקש צו עשה זמני המורה למשיבים לנקוט בכל הצעדים הנדרשים לשמירת המסמכים, לרבות גיבוי חיצוני של נתוני מחשב הנהלת החשבונות והמזכירות של המבקשים (צ"ל של המשיבים), והפקדת דיסק גיבוי חיצוני למשמרת אצל רו"ח של המשיבה, או לחילופין על פי הוראת בית המשפט.

כמו כן, מבוקש ליתן צו עשה וצו מניעה זמני, המורה למשיבים לשמר את כל יתרת הכספים שהתקבלו אצלם מאת מס רכוש בגין נזקי מלחמת לבנון השנייה, בחשבון פקדון נפרד על פי הוראת בית המשפט, ולא לעשות בכספים אלה כל שימוש למעט שימוש לשיפוץ ושיקום נכסי ציבור שנפגעו במלחמת לבנון השנייה, כמתחייב על פי החוק והוראות מס רכוש.

בנימוקי הבקשה נטען בין היתר, כי המבקש פועל למען מינהל תקין וטוהר המידות, וחרט על דגלו את המאבק בשחיתות של נבחרי ועובדי ציבור בקרית שמונה.

המבקש הגיש ביום 24/12/09 את בקשתו למסור לו את המידע כמפורט דלעיל, ובתום 125 ימים בהם לא ניאותו המשיבים למסור את המידע המבוקש, נדרש ביום 27/4/10 לשלם את האגרה עליה הגיש את ערעורו.

3.הבקשה נדונה במעמד הצדדים ביום 10/5/10. יום לפני מועד הדיון ביקשו המשיבים לדחות את המועד, בנימוק שמשיב מס' 2, סגן ראש העיר וממלא מקומו, וכן יו"ר המשיבה ומנכ"לה בפועל, לא יוכל להתייצב לדיון מפאת פגישות חשובות עם גורמים במשרד הבטחון בת"א, אשר תואמו מזה זמן. מפאת קוצר הזמן ואי צירוף עמדת הצד שכנגד, לא ניתנה החלטה הדוחה את הדיון.

4.ב"כ המשיב התנגד בדיון לבקשה, בנימוק שאין לבית משפט זה סמכות ענינית לדון בה. התובענה – הערעור – הוגש מכוח סעיף 18(ה) לחופש המידע, והבקשה מוגשת מכוח התקנות שהותקנו בקשר לחוק. תקנות אלה פיצלו את סמכויות בתי המשפט, באופן ששאלת גובה האגרה הינה בסמכותו של בית משפט שלום. לא נקבעו בתקנות סדרי דין, המאפשרים הגשת הבקשה לסעדים הזמניים שנתבקשו.

נטען, כי על בית המשפט לבחון תחילה את עילת התביעה. בערעור שהוגש העילה הינה גובה האגרה שנדרש המבקש לשלם. הסעד הזמניים שמתבקשים כלל אינם נוגעים לעילה העיקרית של הערעור. השאלה האם למסור מסמכים, היקפם, והתנאים למסירתם, נתונה לבית משפט לעניינים מנהליים.

כמו כן נטען, כי אין עילה כנגד משיב 2. חוק חופש המידע מתייחס לחובתם של גופים ציבוריים למסור מידע בהתאם לחוק, ובהגשת הערעור והבקשה שכנגד משיב 2 יש נסיון להרמת מסך. אין בחוק כל חבות, על מי שממונה על המידע ו/או המנהל. מטרת ההליך לרפות את ידיו, ומן הדין למחוק את משיב 2 כצד להליך.

5.המבקש טען, כי משיב 2 איננו הממונה על חופש המידע בחברה. לא ניתן היה לצרף את הממונה, הואיל ולא מונה ממונה כמתחייב. משיב 2 צורף, הואיל והוא פועל בניגוד לחוק בדרישתו לתשלום האגרה נשוא הערעור. אם לא יינתן הסעד הזמני, קיים חשש שהמשיבים יעלימו את המסמכים.

6.בתום הדיון הוצע לצדדים, כי הסכום הנדרש ע"י המשיבה יופקד בקופת בית המשפט ע"י המבקש עד להכרעה בערעור, ואולם הצעה זו לא נתקבלה.

דיון.

7.סעיף 17(א) לחוק חופש המידע תשנ"ח – 1998 קובע, כי עתירה על החלטת רשות ציבורית על פי החוק, תידון בבית משפט לעניינים מנהליים. בסעיף 1 לחוק נקבע, כי לכל אזרח ישראלי, הזכות לקבל מידע מרשות ציבורית בהתאם להוראות החוק. בהמשך החוק מפרט, בין היתר, אילו גופים כפופים לחוק, וכן המסמכים שעל הגוף הציבורי להמציא על פי החוק. כך למשל, נקבע בסעיף 8 לחוק, כי רשות ציבורית רשאית לדחות את הדרישה לקבלת מידע בתנאים המפורטים בסעיף ובסעיף 9 נקבע, כי בנושאים מסויימים אין על הרשות הציבורית למסור מידע כלל.

מכאן, שבכל ענין הקשור לדרישה למסירת מידע/ מסמכים, הסמכות העניינית לדון בו, הינה לבית משפט לעניינים מנהליים.

בעניין אחד בלבד, המחוקק הסמיך את בית משפט שלום לדון בו והוא – ערעור על גובה האגרה שנדרש האזרח לשלם בתמורה למידע שמתבקש על ידו. סמכות זו, אין בה כדי להקנות לבית משפט שלום סמכות עניינית לדון בכל העניינים המפורטים בבקשה לסעדים זמניים שבפניי. אלה קשורים במישרין בהליך אשר אמור להתקיים, אם תוגש עתירה, בפני בית משפט לעניינים מנהליים, ומנותקים מההליך העיקרי המוגש לבית משפט זה, קרי – ערעור על סכום האגרה שנדרש המבקש לשלם.

המבקש טוען, כי קיים חשש שהמשיבים יעלימו מסמכים או ישמידו אותם. מבלי להתייחס להיבט הפלילי של טענות אלה, אין בינם לבין המחלוקת בדבר גובה האגרה שנדרש המבקש לשלם - ולא כלום.